פורים

תפילה לפורים
"למדני והורני וחונני וזכני שאזכה לשמחת פורים בשלמות באמת, שאזכה לשמוח מאוד מאוד בכל לב ונפש בימי הפורים הקדושים בכל שנה ושנה בשמחה שאין לה קץ, עד שאזכה ע"י השמחה והקדושה של פורים להמשיך עלי ועל כל ישראל קדושה וטהרה…" (ליקוטי תפילות ח"ב ל"ז).

כיפורים כ-פורים,
ביום הכיפורים, באים ישראל למדרגות שלמעלה מהטבע ע"י ביטול הגוף, וזוכים למחילת עוונות, ובפורים זוכים לכך ע"י משתה ושמחה, ובהנאות אלה מתקדשים בקדושה עליונה. והמתקדש ע"י עינוג גדול מהמתקדש ע"י עינוי.
בכיפורים מצוות אכילה ושתייה לפניו ואחריה מצות הצום.
ובפורים 'ונהפוך הוא' קודם הצום (תענית אסתר) ולאחריו מצות המשתה (אכילה ושתיה). בפורים, מכח התגלות של קדושה עליונה מתקדשים ישראל וכל הבקשות  מתקבלות בשמיים.

מנהג ישראל, כדי להרבות בשמחה יתרה, בסעודת רעים, מתאספים יחד, אוכלים ושותים יחד. לפי שכל האירועים במגילה ארעו ע"י שמחה ומשתה. תיקנו חז"ל לנהוג כן היום לזכר הנס, וחייבים לשתות יין (האנשים ולא הנשים) עד שלא יידע להבחין בדעתו בין "ארור המן" ל "ברוך מרדכי".

אף שחייב להתבשם, יש מפרשים שישתה יותר מהרגלו ויירדם ומתוך כך לא יבחין ביניהם "ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים".
אם יודע שיזלזל במצוות או ינהג קלות ראש אם ישתכר, מוטב שלא ישתכר.
החפץ ללגום יין יותר מהרגלו יעשה כן בסוף הסעודה ויברך ברכת המזון בכוונה, ואז תבוא עליו השינה כדת.
מצוות פורים באו לחזק את ליבם של ישראל באהבה, אחווה ואחדות גמורה של כלל ישראל.

(עפ"י ספר התודעה)

אורה זו תורה – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון וייקר".

עוד מהאור הפנימי: "הניגון הוא שפת השמים"
(ר' שלמה אלקבץ – מחבר לכה דודי).

מובא בספרים הקדושים על אחשורוש, כי ברצונו היה להמציא תענוג נפלא ושלם לכל חושי האדם, במשתה שלו.
חוש הריח –  בחצר גינת ביתן המלך, כריח השדה…
חוש הראיה –  יריעות נאים בכל מיני גוונים, חור וכרפס ותכלת וארגמן…
חוש המישוש –  מיטות זהב וכסף…
חוש הטעם –  השקיית יין מלכות רב כיד המלך, בכלי זהב וכסף…
אך כמה מפתיע, לא ניתן שום תענוג לחוש השמיעה בסעודת אחשורוש, כיוון שדרך העולם בכל משתה של שמחה לשמח את לב השומעים בכלי זמר ושיר.
ומבואר בספרים הקדושים כי מאחר שכוונתו של אחשורוש היתה להחטיא את ישראל על ידי אכילה ושתיה של איסור, חשש כי אלו המבינים, הניגון ישפיע עליהם את השפעתו הנפלאה בקולותיו הנעימים, עד ששאר חושיהם יתבטלו וימנעו מלאכול ולשתות.
אמנם  יש למוסיקה לא נכונה כח גדול למשוך את האדם לעבירה, אבל ישראל עם קדושים הם וכשישמעו את השירה והזמרה, ייתכן כי יסגרו את עיניהם ויתעורר בליבם הטהור להדבק בה' ואותו זמר עצמו שבא לקלקל, יתן שכל לשומעים, לחזור בתשובה ולברוח מן העבירה.
וכמו ש "יין ישמח לבב אנוש", והרי ישנם מצוות לשתות יין כמו במשתה פורים, ובליל הסדר, אך אפילו שהיין בהכשר מהודר שבמהודרים, אין להשתכר, מכיוון שאחת התוצאות המגונות בשכרות היא בלבול השכל ובכך נעשית מחיצה בין השכל ושאר כוחות הגוף. כך גם עם ניגונים לא נכונים ובאופן לא מוגבל, נעשה בלבול השכל ומחיצה בינו ובין שאר כוחות הגוף.
לכן בפורים ובכלל ראוי לזמר זמר מעורר לב ונותן שכל לשומעים, למען תידבק נפשו של האדם בקב"ה, בשלוש לשונות של אהבה : דבקות, חפצה וחשק.
והבקשה לחזור לירושלים ולבית המקדש אינה בקשה לחזור למקום פיזי בלבד, אלא שתשרה השכינה בתוכנו, והשכינה אינה שרויה אלא על ידי השמחה.

"והביאנו לציון עירך ברינה".

(עפ"י "מתנת חיים" עמ' קנ"ב)

משה רבינו – יום פטירתו בז' באדר
"מפני מה נסתתר קברו של משה רבנו מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו  לו: משה רבנו עמוד בתפילה, עמוד בעדנו, ועומד משה ומבטל את הגזרה.
מפני שחביבין צדיקים במיתתן יותר מבחייהם" (עין יעקב סוף פ"ק).                  

'חברה קדישא' בישראל, אף על פי שאומנותם בעשיית חסד עם המתים ועם החיים, אין הם שמחים במלאכתם לעולם.
הם שמחים בשעה שאין להם עבודה. לכן מנהג בהרבה קהילות ש'חברה קדישא' עושים יום טוב את יום ז' באדר, שבו מת משה רבינו והקב"ה בכבודו ובעצמו התעסק עם קבורתו ולכן זה היום היחיד שבו פסקה מלאכתם של עושי החסד עם המת – עושי חסד של אמת. יום זה אינו חל בשבת לעולם.

איך הבחינה בתיה בת פרעה כי "מן העבריים" התינוק שבתיבה?
התשובה היא, כי בכיו היה בכי של תקוה שזהו בכי של יהודי.

(עפ"י ספר התודעה)

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"  (דברים לד).